יש רגע כזה ביצירה שאני אוהבת במיוחד. הרגע שבו האיור עדיין רק רעיון, קו קטן על המסך, ואני כבר מדמיינת אותו על חולצה, על תיק או על בגד ים.
וכשהמוצר מגיע אליי בסוף התהליך זה מרגיש כאילו היצירה עצמה אומרת: טוב, יצאתי לעולם. תחזיקי לי אצבעות שלא יכבסו אותי על 90 מעלות.
ככה זה נראה מאחורי הקלעים.
לפעמים זו ציפור בגליל. לפעמים דמות שקופצת לי לראש בלי שום אזהרה. לפעמים משב של אווירה או מצב רוח.
אני פשוט לוקחת את האייפד ומתחילה לשרבט. בלי חוקים ובלי מחשבות מקדימות. רק קו שגורר עוד קו, צבע שמוסיף אופי ודמות שמבקשת מקום.
זה שלב כיפי ומלא חיים. כמו לשחק בלי לחשוב יותר מדי.
כשאני מרגישה שהרעיון התבהר, אני מתחילה בליטוש. מנקה שכבות, מחזקת קווים, מתאימה צבעים.
מה שנראה נהדר על מסך לא תמיד ייראה טוב על בד, ולכן זה שלב חשוב מאוד.
כאן נכנסת שאלה מעשית: איך האיור יתפקד כמוצר?
האם הוא מתאים לחולצה? לתיק? לבגד ים? לזוג נעליים? כל מוצר נותן לו נוכחות אחרת.
אחרי שהאיור עומד כמו שאני רוצה, אני בוחרת את המוצר שיישא אותו.
בסטודיו שלי אלו יכולים להיות חולצות, קפוצ'ונים, בגדי ים, תיקים, נעליים וגם הדפסי אמנות לבית.
אני אוהבת לראות איך אותו איור מקבל אופי חדש בכל פעם שהוא "מתלבש" על מוצר אחר.
כאן מתחילה העבודה הטכנית. כל מוצר דורש שיטת הדפסה אחרת.
יש הדפסה ישירה שמתאימה לחולצות וקפוצ'ונים.
יש סובלימציה שמתאימה לבגדי ים ולמוצרים שבהם הצבע נטמע בתוך הבד.
ויש שיטות שמאפשרות ליצור הדפס מלא על תיקים ונעליים.
זה אולי נשמע טכני, אבל בשבילי זה חלק מהקסם. לראות את האיור עובר מהמסך לבגד אמיתי.
אני בודקת הדמיות, רואה איך האיור יושב על הגוף או על המוצר, האם הצבעים נשמרו, האם יש משהו שצריך לחדד.
לפעמים שינוי קטן עושה הבדל גדול, ואני לא ממהרת להתפשר.
זה הרגע שאני הכי מחכה לו. המוצר מגיע, ואני פותחת אותו בזהירות.
לראות את האיור שחי על המסך הופך למשהו שאפשר באמת ללבוש או לקחת איתך.
ברגע הזה היצירה כבר לא שלי. היא יוצאת לעולם ומתחילה חיים חדשים.
מישהו יבחר ללבוש אותה לעבודה. מישהו ייקח אותה לים. מישהו יענוד אותה על הגב בתיק.
והמחשבה הזאת תמיד ממלאת אותי בהתרגשות.
אמנות לא צריכה להישאר תלויה על הקיר. היא יכולה להיות חלק מהיום יום.
וזה, מבחינתי, היופי הגדול ביצירה הזו.
