אין רגע רשמי כזה שבו ציור “מוכן”.
אין צלצול, אין סימון וי, ואין שלב שבו הכל מסתדר פתאום.
ובכל זאת, יש רגע.
אצלי זה לא קורה כשאין יותר מה לתקן,
אלא דווקא כשאני מפסיקה לרצות לתקן.
כשאני חוזרת אליו שוב ושוב,
ומבינה שכל נגיעה נוספת כבר לא מוסיפה,
רק משנה.
זה רגע שקט.
לא מרגש במיוחד, לא דרמטי.
פשוט תחושה פנימית שאומרת:
עכשיו זה כבר שלו.
בהתחלה היה לי קשה לזהות את הרגע הזה.
תמיד הרגשתי שאפשר עוד.
עוד קו, עוד צבע, עוד חידוד קטן.
הפחד לשחרר היה חזק יותר מהרצון לסיים.
עם הזמן למדתי להקשיב למשהו אחר.
לא לעין, אלא לבטן.
אם אני מסתכלת על הציור ולא מרגישה דחף “לסדר” אותו,
אם אני יכולה לשבת לידו בלי ידיים קופצות,
אם הוא לא מבקש ממני תשומת לב —
זה סימן טוב.
לפעמים אני אפילו נותנת לו זמן.
עוזבת אותו לכמה ימים, חוזרת, מסתכלת שוב.
אם הוא עדיין עומד שם, שלם, לא מתנצל —
אז כנראה שהוא מוכן.
יש משהו קצת מפחיד בלשחרר ציור לעולם.
ברגע הזה הוא כבר לא רק שלי.
מישהו אחר יראה בו דברים שאני לא ראיתי,
יאהב חלקים שלא חשבתי עליהם,
או יתחבר אליו מסיבה שלא הייתה לי בראש בכלל.
אבל דווקא שם קורה הקסם.
כי ציור שמוכן לצאת לעולם
הוא ציור שמפסיק להיות בשליטה.
והוא מתחיל לחיות חיים משלו.
