יש איורים שנולדים עם הרבה כוונה.
סקיצה שמתחילה מרעיון ברור, ממשיכה לחשיבה, עוברת דרך התלבטויות, ולבסוף מגיעה לנקודה שבה אני אומרת לעצמי: זה זה.
אבל יש גם איורים אחרים.
איורים שנולדים סתם.
קו קטן על המסך בזמן המתנה.
שרבוט בלי מטרה, בלי לקוח, בלי מחשבה לאן זה הולך.
לפעמים אפילו בלי רצון שיראו אותו.
דווקא אלה, הלא מתוכננים, הם אלו שמפתיעים אותי הכי הרבה.
הרבה שנים חשבתי שכל ציור צריך להצדיק את עצמו.
להיות “טוב”.
להיות “ראוי”.
להיות כזה שאפשר להסביר למה עשיתי אותו.
עם הזמן הבנתי שזו מחשבה מאוד חונקת.
כי ברגע שכל איור צריך להיות יצירת מופת, משהו נסגר.
היד נהיית זהירה מדי.
הקו מתאמץ.
והשמחה נעלמת.
דווקא כשאני מרשה לעצמי לצייר בלי ציפייה, משהו נפתח.
קו נהיה חופשי יותר.
טעות נהפכת לאופי.
והציור מתחיל לנשום.
מפתיע כמה פעמים איור כזה, שנולד בלי שום כוונה מיוחדת,
הופך בסוף לאיור שאנשים מתחברים אליו הכי הרבה.
לא בגלל שהוא “מושלם”, אלא בגלל שהוא מרגיש חי.
יש משהו משחרר בידיעה שלא כל דבר צריך להיות שיא.
שיש מקום גם לאמצע, גם לקטן, גם ל”סתם”.
אולי אפילו שם קורה משהו אמיתי יותר.
